לאחר שלמדנו מעט על הבסיס והיסוד לשמחה אמיתית בעבודת השם, כעת נרחיב עוד בעניין של שמחת המצוות, וננסה להבין מדברי רבינו, כיצד אפשר להרגיש בפועל ממש את השמחה הנמצאת במצוות.
את הסוד הזה מגלה לנו רבינו, בליקוטי מוהר"ן, תורה ה', והוא ממש מסתתר בין המילים, וכך כתוב שם: "יש אדם, שעושה המצווה בשכר עולם הבא, שאינו נהנה מהמצווה בעצמה, אילו לא היו נותנין לו עולם הבא בשכרה, לא היה עושה אותה. וזה בחינת 'כה', אספקלריא שאינה מאירה, כמו אדם שרואה איזה דבר מרחוק, כן הוא עושה המצווה בשביל שכרה הבא לעת רחוק, היינו אחר עולם הזה. לעומת זאת יש אדם שאינו רוצה בשכר המצוות, אלא רוצה במצווה בעצמה, שהוא משמח כל כך בעשייתה עד שממאס בכל מן שכר, נמצא שעולם הבא שלו בהמצווה בעצמה".
רבינו מדבר כאן על שני סוגי עבודות בעבודת השם יתברך, עבודה אחת, שבה האדם מצפה לשכר שיקבל עבור עשיית המצוות לעתיד לבוא בעולם הבא, לעומת זאת יש אדם שאינו מקיים את המצוות לשם קבלת שכר, אלא הוא חפץ בהמצווה עצמה, כלומר הוא עושה את המצוות רק בשביל לקיים את רצון השם ולא משום שכר, ועל כן העולם הבא שלו נמצא בהמצווה בעצמה.
בהמשך התורה, מסביר רבינו את הסיבה לכך שהאדם יכול להרגיש את השמחה במצווה בעצמה, וכך הוא כותב: "הקב"ה הוא אחדות פשוט עם המצוות, וכשמעשה הקב"ה כתיקונן וכסדרן, אזי הקב"ה משמח בהם ומתענג בהם, כמו שכתוב: "ישמח השם במעשיו", כמו בעל מלאכה שעושה איזה כלי והכלי הוא יפה, אזי הוא מתענג בו. והשמחה של הקב"ה, היא מלובשת בהמצוות, כי הם אחדותו. ומי שעושה המצווה בשמחה מהמצווה בעצמה, נמצא כשנכנס בהשמחה שבמצווה, הוא נכנס בשמחת הקב"ה שמשמח במעשיו, וזה בחינת "ישמח ישראל בעושיו".
נמצא שהשמחה של הקב"ה נמצאת בתוך המצווה, כי המצוות הם אחדותו יתברך, והוא יתברך שמח במעשיו, כי עיקר כל תכלית הבריאה כולה מראש ועד סוף, הוא קיום התורה והמצוות שניתנו לעם ישראל, כמו שנאמר "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי". על כן, כאשר האדם מקיים את מצוותיו יתברך, הוא מתחבר אל השמחה של הקב"ה הנמצאת במצוות ועל כן הוא מרגיש את אותה השמחה.
אך עדיין נשאלת כאן שאלה גדולה, הרי בשני סוגי העבודות, האדם מקיים את המצוות בפועל ממש, גם זה שמבקש שכר בעולם הבא עושה את המצווה ומתחבר לאחדותו יתברך, ואם כן, מדוע אין הוא זוכה להרגיש את השמחה הנמצאת בתוך המצווה, הרי השמחה של הקב"ה נמצאת במצוות, וכל מי שמקיים אותן היה אמור להרגיש את אותה השמחה, ואם כך מדוע רק מי שלא מבקש שכר זוכה לכך?
אלא כפי שאמרנו, אפשר לראות את התשובה בדיוק המילים, אם נדייק בלשונו של רבינו נוכל לראות, שכתוב על זה שרוצה ועושה את המצוות לשם המצווה בעצמה ולא לשם שכר, שהוא "משמח כל כך בעשייתה, עד שממאס בכל מיני שכר". והרי היה צריך להיות כתוב את המילה 'שמח' ולא 'משמח'. גם אצל הקב"ה נאמר במעשה המצוות, שהוא "משמח במעשיו" וגם כאן היה אמור להיות כתוב 'שמח' ולא 'משמח'.
אלא שכאן נמצא סוד העניין של שמחת המצוות, אם האדם עושה את המצוות בכוונה כזאת, שהוא 'משמח' כלומר שהוא רוצה לשמח את הקב"ה, אזי הוא מתחבר אל השמחה של הקב"ה שנמצאת בתוך המצוות, כי גם הקב"ה רוצה לשמח את ישראל ולכן הרבה להם תורה ומצוות, כמו שכותב רבינו בפירוש ש"הוא נכנס בשמחת הקב"ה שמשמח במעשיו", גם כאן נאמר 'משמח' במקום 'שמח', כי עיקר התכלית של המצוות, שנתן הקב"ה לישראל, הוא בשביל להיטיב להם ולשמח אותם.
אם כך, עיקר הסגולה להרגיש את השמחה שבמצוות, היא הכוונה בה אנחנו מקיימים אותן. אם האדם עושה את המצווה לשם שכר העולם הבא, אז הוא גם יקבל את השכר בעולם הבא וישמח לעתיד לבוא, אבל מי שעושה את המצוות לשמה, כי הוא רוצה לשמח את הקב"ה ולהתחבר אליו, הרי הוא מרגיש את השמחה של הקב"ה שנמצאת בתוך המצווה ומתחבר אליו יתברך ואל שמחתו.
מדובר כאן במדרגה גבוהה, שבה האדם עושה את המצוות, לא בגלל שהוא חושב על השכר שיקבל בעולם הבא, אלא עצם זה שהוא זוכה לשרת את המלך, עושה את רצונו וזוכה לעשות לו נחת רוח, זה בעצמו משמח אותו ביותר וכל רצונו שיזמין לו המלך עוד מצווה, כי כל רצונו לשמח את השם יתברך. ועל כן מידה כנגד מידה, גם הקב"ה חפץ לשמח אותו והוא זוכה לאותה השמחה הנמצאת בתוך המצוות.