כותב רבי נתן בליקוטי הלכות, בחושן ומשפט, הלכות ערב ג': "והנה הכלל, שעיקר ההתחלה בעבודת השם והסוף והתכלית של הכל, הוא בחינת הרצון, כי העיקר הוא הרצון. כי הנשמה היא בחינת רצון ושרשה מבחינת הרצון העליון, ועיקר תכליתה שתחזור למקום אשר חוצבה משם, שתזכה להיכלל ברצון שברצונות, בבחינת נשמת משה רבינו.
אבל מחמת שהנשמה מלובשת בגוף הגשמי, בעולם העשייה הרחוק ומגושם מאוד, על כן היא בסכנה ובניסיון, כי ח"ו תוכל לשכוח את הרצון דקדושה, ע"י גודל ריחוקה וע"י רצונות הנפולים המלובשים בתאוות עולם הזה וכו'. על כן חמל השם יתברך עלינו ונתן לנו את תורתו ומצוותיו הקדושים, שהם נקראים 'תרי"ג עיטין דאורייתא', כמו שנאמר בזוהר הקדוש, אשר ע"י עשיית אלו המצוות הקדושים אנו זוכים לקדש את גופנו ואת כל עולם המעשה הזה.
כי כל מצווה ומצווה נמשכת מרצונו יתברך, כי רצונו היה שנעשה המצווה הזאת באופן זה, כגון ציצית של צמר ופשתים על כנף הבגד דווקא, וכיוצא בזה בשאר המצוות. וע"י שאנו עושים המצווה הזאת בגופינו הגשמי בדברים גשמיים של עולם הזה דווקא, ע"י זה אנו מקדשים חלק מגופינו, וכמו כן חלק מן העולם הזה, שהוא מכוון כנגד המצווה הזאת, וע"י זה אנו זוכים כפי המצווה, להזכיר עצמנו בעולם הזה ובגוף הזה לכסוף להשם יתברך ברצון חזק, ואז נכלל עולם העשייה ברצון, שזה עיקר התכלית, בחינת "סוף מעשה במחשבה תחילה" כי זה עיקר תענוגיו ושעשועיו יתברך, כשזוכים ע"י עשיית מצוותינו לכלול את תכלית העשייה ברצון העליון, שזה זוכים ע"י המצוות הקדושים שהם רצונות עליונים, שאנו מקיימים אותם ע"י דברים גשמיים דווקא, של זה העולם ובגוף גשמי, כי עיקר שלמות הרצון הוא כשעולה הרצון מזה העולם הגשמי הרחוק ביותר, כי זה הרצון חזק ומאיר ביותר מחמת גודל הריחוק כנ"ל".
כל העולמות כולם נבראו נוצרו ונעשו ברצונו יתברך, ועיקר התכלית של כל הבריאה כולה, שזה הרצון שברצונות, כלומר הרצון הפנימי ביותר של השם יתברך, זה כמובן עם ישראל, התורה והמצוות, שהם פנימיות רצונו יתברך ובשבילם ברא את כל העולמות כולם מראש ועד סוף, הכל בשביל התורה וישראל, כמו שכתוב "הסתכל באורייתא וברא עלמא" וכן "ישראל עלה במחשבה תחילה" וכן המובא על המילה בראשית- בשביל ישראל.
על כן, בכל דבר שבבריאה מלובש רצונו יתברך, וכאשר אנחנו מכוונים אל הרצון העליון, כלומר שאנחנו מתבוננים ורוצים לעשות ולקיים את רצון השם יתברך בכל דבר שבעולם ובכל זמן נתון, הרי שאנחנו מחוברים ומבוטלים אל השם יתברך, ואז אנו מחברים כביכול את כל הבריאה כולה לרצון העליון וע"י זה מקיימים את התכלית של כל פרטי הבריאה ומעלים נחת רוח ושעשועים לפניו יתברך.
וזה כל התכלית של בריאת האדם והנשמה שירדה לעולם השפל הזה, עם כל רצונותיו ותאוותיו, שהם הפך רצונו יתברך, שמושכים את האדם לעבור על רצונו יתברך, הכל כדי שיתגבר האדם ויבטל רצונו מפני רצון השם יתברך ויתגבר על כל שאר הרצונות האחרים של זה העולם, שמושכים ומנגדים לתכלית, ע"י זה אם האדם זוכה לכך, הרי שהוא מקיים את כל תכלית הבריאה כולה.
ממשיך רבי נתן וכותב: "כי מי שמאמין באמת ברצון הנ"ל, היינו שהכל מתנהג רק ברצונו יתברך לבד, בוודאי הוא משתוקק ורוצה וכוסף אליו ולעבודתו יתברך ברצון חזק מאוד, ואפילו אם לפעמים נופל ממדרגתו ואפילו אם נפל לעבירות ח"ו, אף על פי כן כל זמן שיש לו אמונה שלימה בהשם יתברך ומאמין שהכל מתנהג רק ברצונו יתברך לבד, בוודאי עדין יש לו רצון חזק להשם יתברך, כי סוף כל סוף מה יהיה בסופו, כי אין חושך ואין צלמות להסתר שם פועלי און, כי בוודאי ריבוי עוונותיו ר"ל לא יוכלו להסתירו מפניו יתברך וסוף כל סוף יצטרך לתת דין וחשבון לפני כיסא כבודו יתברך ומה יעשה ליום פקודה.
על כן, אף על פי שיכול לפעמים שהאדם משים כל זה אל ליבו ויותר מזה, ואף על פי כן אינו יכול להתגבר על תאוותו, אבל על כל פנים יש לו רצון חזק מאוד מאוד לשוב אליו יתברך, מאחר שמאמין ברצון השם יתברך והכל מתנהג ברצונו יתברך, והשם יתברך ישלם לכל אדם כפועלו וכמעשה ידו, מי פתי שלא יכסוף וירצה ברצון חזק מאוד מאוד בכלות הנפש לשוב אליו יתברך, להינצל מן השאול תחתיות ומשאר עונשים קשים ומרים מאוד 'רחמנא ליצלן', ולזכות לחיי עולם הבא הנצחי.
וזה בחינת הלבושים בחינת 'חלוקא דרבנן', שכל המצוות והזכויות שעושים בעולם הזה, נעשה מהם 'חלוקא דרבנן' שהוא לבושים להנשמה, שתוכל לעלות ולהיכלל במקום שצריכה לעלות, וכל זמן שאין לבושים להנשמה, אינה יכולה לעלות למקומה.
ולכאורה תמוה, הלא עיקר התכלית הוא לזכות להכיר את השם יתברך, 'אפין באפין', ולהיכלל ברצון העליון ב'רעווא דרעווין' ולמה צריכה הנשמה לבושים דווקא, כי הלבוש הוא בחינת הסתרה וצמצום, שמסתירים ומלבישים את האור בלבושים.
אך על פי הנ"ל מבואר היטב, כי עיקר שלמות הנשמה הוא שתזכה לרצון כנ"ל, ועיקר הרצון הוא ע"י התרחקות כנ"ל, אשר בשביל זה ירדה הנשמה לזה העולם הרחוק דווקא, כדי שתזכה כאן לרצון בשלמות כנ"ל. ואז כשהנשמה זוכה להטיב מעשיה בזה העולם, אז נעשה מכל מצווה ומעשה טוב שעשתה בזה העולם, נעשה ממנו לבוש להנשמה, והלבוש הוא בחינת הארת הרצון, שזוכה הנשמה ע"י המצווה, היינו שהוא זוכה בעולם העליון לאור הרצון העליון, שהוא בחינת 'מטי ולא מטי' בחינת 'רצוא ושוב'.
וזה מעלת הנשמה של הצדיק על המלאכים, כי מחמת שהייתה בעולם הזה בעולם העשייה, וזכתה להארת הרצון בזה העולם ע"י מעשיה הטובים, ע"י זה הוא זוכה בעולם העליון לשלמות הארת הרצון, שהוא ע"י לבושים קדושים דווקא, שהוא בחינת 'מטי ולא מטי' שזה עיקר שלמות הרצון כשמאיר ע"י לבושים רבים בחינת 'חלוקא דרבנן' וכל מה שזוכים למצוות ומעשים טובים יותר, נתרבים הלבושים יותר וכמו כן זוכה להארת הרצון יותר".