את העניין הזה אנחנו לומדים היטב בסיפור המעשה 'מחכם ותם' שבו רבינו מספר לנו על שני חברים, אחד חכם ואחד תם, בסיפור, רבינו מתאר לנו את מהלך חייהם והנהגותיהם.
החכם הלך וטייל בעולם והשתלם בכל מיני חכמות ואף הצליח במעשיו כביכול, אבל הוא היה תמיד מלא בכעס ותהיות על מצבו ואף פעם לא היה שמח בחלקו, תמיד היה חשוב לו מה יגידו עליו ואיך יסתכלו עליו, גם כאשר הוא היה עושה איזו מלאכה והיה בה איזה פגם או חיסרון שאף אדם לא היה יודע עליו, זה היה מפריע לו ומעכיר את מצב רוחו.
לעומתו התם היה מלא בשמחה תמיד, אף על פי שהיה חי בעניות ועבד קשה, הוא היה שמח בחלקו והיה טועם בלחם ובמים כל מעדני עולם, היה שמח במעיל המרופט שלו, וכאשר היה עושה את מלאכתו בתפירת מנעלים והייתה יוצאת לו נעל משולשת, הוא היה שמח בה ורואה בה את שיא השלמות.
כאשר אשתו הייתה שואלת אותו על כך מדוע הוא שמח כל כך בנעל המשולשת שלו, הרי שאר הרצענים לוקחים כפול ממנו ויוצא להם נעל יותר טובה, הוא היה עונה לה את המשפט המנצח "מה לי בזה, זה מעשה שלו וזה מעשה שלי, ועוד למה לנו לדבר מאחרים". במשפט הזה טומן לנו רבינו את כל סוד האושר האמיתי והשמחת חיים, אני שמח בחלקי, שמח במעשי, במה שהשם יתברך מנהיג אותי ולא משווה עצמי לשום אדם שבעולם.
אבל בסופו של דבר אנחנו רואים שהתם הקדוש היה עני מרוד, וגם המעשים שלו לא היו בשלמות ואם כך, יכול לבוא השואל ולהקשות אולי בגלל שהתם לא היה לו שכל כל כך, אז הוא התנהג בצורה כזאת והיה מנותק מהמציאות האמיתית בה הוא חי. אז ראשית יש להסביר שתמימות זה לא טיפשות או חוסר דעת, תמימות זה שלמות ודעת אמיתית, כמו שנאמר על יעקב שהיה איש תם יושב אהלים, יעקב זכה לשלמות האמיתית.
כדי להבין את דרכי התמימות של התם הקדוש אנחנו צריכים להבין שבוודאי התם הקדוש לא היה טיפש, כי רבינו לא ילמד אותנו מוסר מאחד שחסר דעת, התם הקדוש היה בסיפור 'תופר מנעלים' שזה אותיות 'פותר נעלמים' הוא למעשה פתר את חידת החיים, כיצד להיות מאושר ושמח, נכון, אין לי כרגע בשר ויין ואני אוכל לחם יבש, את המציאות אני לא יכול לשנות, אבל את אותה המציאות אני לוקח בשלמות הכי גדולה, כפי שאמרנו תמימות זה שלמות, עולה תמימה, אני שמח בלחם וביין כאילו יש לי את הדברים הכי טובים ומושלמים בעולם, אני מדבר על זה, אני שמח בזה ולבסוף אני גם מרגיש את זה.
יוצא לי נעל משולשת, אני מאמין שזה הנעל הכי טובה בעולם, אז מה אם המציאות מראה אחרת, ואחרים עושים נעליים יפות ומרווחים יותר ממני, אני מאמין במה שאני עושה וזה הכי מושלם בשבילי. רבינו מרמז לנו כאן סוד גדול בעבודת השם, לפעמים עבודת השם שלי לא נראית מושלמת, התפילות שלי לא כראוי, המעשים שלי לא עולים יפה, מבחינת מה שאני רואה ומרגיש אני יכול ליפול בדעתי, רבינו מלמד אותנו שהקב"ה לא מודד את הדברים כפי מה שאנו חושבים, הקב"ה מודד ומחשיב את הדברים לפי היגיעה שלנו, לפי המאמץ, לפי כוונת הלב ולפי האמונה והשמחה במה שאנו עושים ופועלים.
כמו כן הדגשנו שמשפט המפתח של התם היה "זה מעשה שלו וזה מעשה שלי" התם הקדוש לא השווה את עצמו לאף אחד, הוא ידע שכל אחד הוא סיפור מעשה בעולם הזה ואין שום מקום להשוואה בין אדם לחברו, זו תמימות אמיתית, הולך בתום ילך בטח, אני מתרכז בסיפור המעשה שלי ולא משווה את עצמי לאף אחד.
אבל הלימוד הגדול ביותר שאנו יכולים ללמוד ממשפט זה, 'זה מעשה שלו'– זה מעשה של השם יתברך ו'זה מעשה שלי' זה המעשה שלי – יש לי שותף בחיים בכל דבר שאני עושה, השם יתברך עושה איתי יחד את הדברים, נכון, אני מתאמץ, עובד, מתייגע- 'זה מעשה שלי'. אבל יוצא לי נעל משולשת– 'זה מעשה שלו' ככה השם החליט! אני לא מחליט על התוצאות ואני גם לא יכול להשפיע עליהם, השם יתברך קובע אם אצליח או לא ומה יהיו התוצאות האמיתיות של המעשים שלי ועוד יותר מזה בעבודת השם כמעט ואי אפשר לדעת ולראות את מה שאנחנו פועלים ועושים, רק לעתיד לבוא נדע ונראה ב"ה.
זה עיקר השלמות והדעת האמיתית, לדעת שהשם יתברך מנהל את העולם והוא עושה הכל לטובה, עלינו מוטל לעבוד אותו ולקיים את מצוותיו בפשיטות ובתמימות, לשמוח בכל הטוב שהשם יתברך משפיע עלינו ובכל מה שאנו זוכים לו. נכון שעיקר התכלית זה לצבור חכמה אמיתית, לדעת אותו יתברך וללמוד את התורה הקדושה, כי זה כל תכלית העולם, השם יתברך ברא את העולם כדי שיכירו אותו יתברך וישיגו בגדולתו ועיקר בניין העולם זה לימוד התורה, ועוד רבינו הקדוש אמר בפירוש שמצווה גדולה לחדד את השכל וללמוד עד היכן שיד שכלו מגעת, אבל צריך תמיד לזכור שלא המדרש העיקר אלא המעשה וכל תכלית הלימוד וההשגות שאנו משיגים הוא להביא אותנו למידות טובות, למעשים טובים וליראת שמים אמיתית.