אומר רבינו הקדוש בליקוטי מוהר"ן תורה ו': "כי צריך כל אדם למעט בכבוד עצמו ולהרבות בכבוד המקום, כי מי שרודף אחר הכבוד אינו זוכה לכבוד אלוקים, אלא לכבוד של מלכים, שנאמר בו: כבוד מלכים חקור דבר, והכל חוקרים אחריו ושואלים: מי הוא זה ואיזהו, שחולקים לו כבוד הזה. וחולקים עליו, שאומרים שאינו ראוי לכבוד הזה.
אבל מי שבורח מן הכבוד, שממעט בכבוד עצמו ומרבה בכבוד המקום, אזי הוא זוכה לכבוד אלוקים, ואז אין בני אדם חוקרים על כבודו, אם הוא ראוי אם לאו, ועליו נאמר: כבוד אלוקים הסתר דבר, כי אסור לחקור על הכבוד הזה".
בפשט הדברים, אנו יודעים שהאדם צריך למעט בכבוד עצמו ולהרבות בכבוד שמים, כמו כן, מי שרודף אחר הכבוד אז הכבוד בורח ממנו. אבל רבינו מדייק בתורה זאת ואומר שמי שממעט בכבוד עצמו, אזי זוכה לכבוד אלוקים הסתר דבר. נשאלת השאלה, מה הוא אותו כבוד אלוקים, שהאדם הממעט בכבוד עצמו זוכה אליו? ולמה נאמר על אותו הכבוד הסתר דבר?
כדי להבין את הדברים, אנחנו צריכים לעיין בהמשך התורה, ששם רבינו כותב, שמי שרוצה להיות בקי בהלכה, כלומר בקי בדרכי התשובה, צריך שיהיו לו שתי בקיאויות, 'בקי ברצוא' ו'בקי בשוב', שזה בחינת "אם אסק שמים שם אתה ואציע שאול הינך". כלומר גם אם האדם הגיע להשגות גבוהות ומדרגות נעלות, שזה בחינת 'אסק שמים' הוא צריך תמיד לדעת שהשם יתברך עוד גדול ונשגב ורחוק ממנו מאוד ועדיין לא הגיע לשום מעלה, שזה בחינת "שם אתה". ולהיפך, אם האדם נפל למדרגות התחתונות, שזה בחינת 'ואציע שאול' גם שם הוא צריך לדעת שהשם יתברך נמצא אתו ואצלו תמיד וגם במקומות הללו יש לו עבודה שאותה הוא צריך לעשות שזה בחינת 'הינך'.
הבחינה הזו שהאדם מחפש את כבוד השם יתברך בכל מקום בו הוא נמצא, בין בעליה ובין בירידה, זה בחינה של 'להרבות בכבוד המקום', שהאדם מכיר בכבודו יתברך בכל מקום בו הוא נמצא. אבל כדי לזכות לגלות את 'כבוד המקום' האמיתי ולא את כבוד עצמו, צריך האדם להיות בשיפלות וענווה, לכבד ולהתרצות תמיד למקום בו הוא נמצא ולהאמין שזה רצון השם יתברך. כי לפעמים מחמת הכבוד העצמי האדם לא מתרצה עם מקומות או מצבים מסוימים שעוברים עליו.
על כן, כשהאדם נמצא במדרגות הגבוהות הוא צריך לדעת שיש עוד הרבה לאן לשאוף ולהגיע, הוא לא נכנס לגאווה שכבר הוא השיג ויודע, והוא מרבה בכבוד השם יתברך שאין סוף לגדולתו. כמו כן להיפך, כאשר הוא נמצא במדרגות התחתונות, שכביכול אינם מתאימים לו, גם כאן הוא צריך להחזיק בשיפלות וענווה ולהגיד לעצמו שבאמת זה מה שראוי לו להיות במקומות הללו, וגם כאן הוא צריך לחפש ולבקש את כבודו יתברך, כי גם כאן, בהסתרה שבתוך ההסתרה, בוודאי גם שם השם יתברך נמצא.
נמצא שכאשר האדם זוכה לשתי הבקיאויות הללו, כלומר הוא ממעט בכבוד עצמו ומחפש ומבקש ומרבה בכבוד המקום, בכל מצב או מדרגה בה הוא אוחז, אזי הוא 'בקי בדרכי התשובה' וזוכה ל'כבוד אלוקים הסתר דבר', כי גם כאשר הוא נמצא בעלייה הוא מבין שהכבוד האמיתי של השם יתברך עדיין נסתר ממנו, כי אין סוף לגדלותו וכבודו של השם יתברך. ולהיפך, כאשר הוא בירידה ונמצא במקומות הנמוכים, שכביכול גם שם נסתר כבוד השם יתברך, הוא יודע שהשם יתברך נמצא אתו גם במקום הזה, אזי הוא מגלה את גודל הרחמנות והענווה של השם יתברך שיורד עד אליו למקום בו הוא נמצא וזה הכבוד הנסתר של השם יתברך.
את כבוד השם יתברך הגלוי כולם רואים, כי מלוא כל הארץ כבודו וכולם מבינים מקצת מגדולתו וחוכמתו וחסדיו האין סופיים של השם יתברך, אבל את הכבוד הנסתר של השם יתברך, את הענווה ועוצם החסד והרחמים האין סופיים שלו, את זה לא כולם יודעים ומשיגים, רק במקומות הנמוכים והשפלים יכולים לגלות את עוצם רחמנותו וענוותנותו של השם יתברך "השוכן איתם בתוך טומאתם" את הארך אפיים שלו, שהוא מאריך אפו לרשעים ואת כל השלוש עשרה מידות של רחמים שמתגלים דווקא על הרחוקים ביותר ובמקומות הנמוכים ביותר וזה בעצם הכבוד הנסתר של השם יתברך, כמו שנאמר "מלוא כל הארץ כבודו" דווקא בארציות.
כדי להשיג זאת, צריך האדם ראשית למעט בכבוד עצמו, כי אדם שמחזיק בישות של עצמו וחושב שהוא כבר יודע הכל, והכל תלוי בהשתדלות שלו, במעשים ובהצלחות, הרי שהוא לא נותן כביכול לקב"ה להתגלות, כי הוא כביכול מבין ותופש את כל המציאות, תולה את הכל בעצמו, ביכולות שלו ובהישגים שלו, כביכול הוא לא זקוק לעזרתו יתברך. כמו כן ידוע הדבר שהשם יתברך, לא שוכן עם גאים רק עם בני אדם ענווים שממעטים בכבוד עצמם. על כן, מי שרוצה באמת לגלות את הכבוד הנסתר של השם יתברך, צריך למעט בכבוד עצמו ואז זוכה להרבות בכבוד המקום וזוכה ל'כבוד אלוקים הסתר דבר'.
כמו כן עיקר הנפילה של האדם כאשר הוא נמצא במקומות הנמוכים, יכול לנבוע גם כן מגאווה, מכיוון שהוא אינו משלים עם המציאות שהוא נמצא במקומות הללו, כי לפי המדרגה שהוא חושב שהוא נמצא שם, אין זה ראוי לו להיות במקומות הללו ואין ראוי לו ליפול כלל, כי הרי הוא במדרגה נעלה, על כן גם כאן הוא ממעט בכבוד המקום, כי הוא מבין שלפי דעתו אין כאן עבודה שהוא צריך לעשות לכבודו יתברך וכביכול הוא התרחק ממנו יתברך והקב"ה ח"ו לא נמצא אתו במקום שירד לשם.
על כן עיקר העצה, הוא הענווה והשפלות, שבכל מקום ובכל מדרגה שאני נמצא, אני צריך למעט בכבוד עצמי ולהרבות בכבוד המקום, כלומר להרבות בכבוד המקום שהשם יתברך שם אותי בו, זה רצון השם יתברך שכרגע אהיה במקום הזה, וגם כאן יש לי עבודה לעשות. בין אם אני בעלייה וזכיתי למה שזכיתי, אני צריך לייקר ולהעריך את המקום שאני נמצא בו ולשמוח במה שאני זוכה לעשות. וגם אם אני נמצא במקומות הנמוכים, עלי לדעת שגם כאן יש לי עבודה יקרה מאוד שאותה אני יכול לעשות, כי עיקר הנחת רוח והשעשועים של השם יתברך עולה דווקא מאותם מקומות מרוחקים. על כן גם כאן במקומות הנמוכים אני צריך להרבות בכבוד המקום, כלומר לייקר ולהחשיב את המקום בו אני נמצא, לייקר כל דבר קטן שאני מצליח לעשות ולהחזיק באמונה, כי דווקא כאן אני יכול לעשות נחת רוח ושעשועים גדולים לפניו יתברך.