אומרים חכמינו ז"ל "איזה הוא העשיר השמח בחלקו" בפשט הדברים אפשר להבין שהאדם שמח במה שיש לו ולא מתמקד במה שאין לו, אך אפשר להבין זאת טוב יותר שהעושר האמיתי של כל אחד מאיתנו תלוי בדעת ובנקודת הסתכלות שלנו על החיים ועל מה שיש לנו. ברגע שאנחנו מאמינים שכל מה שיש לנו זה בהשגחה פרטית מהשם יתברך וזה הדבר הטוב ביותר בשבילנו, כי השם יתברך חושב מחשבות לתת לכל אדם את הדברים המתאימים לו ביותר לצורך תיקון נשמתו ויעודו בעולם, אם האדם מבין זאת ויודע שהחלק שלו זה החלק המיוחד והמיועד לו מבורא עולם, אזי הוא שמח תמיד במה שיש לו ומרגיש עשיר באמת, כי הוא יודע שאין לו שום חיסרון כי השם יתברך עושה הכל בשלמות.
מכל שכן וכל שכן אם אנחנו יודעים שלא מגיע לנו כלום והכל זה בחסד חינם מהשם יתברך, תגדל ביותר השמחה על כל דבר שיש לנו ועל כל דבר שאנחנו זוכים לעשות, כמו שכותב רבי נתן בליקוטי הלכות, אורח חיים ג, הלכות פורים ו וזה לשונו: "כי עיקר תיקון העשירות הוא עניות, דהיינו מי שאינו מתגאה בדעתו ומחזיק עצמו כעני ובאיזה מעמד שהוא בין שהוא עני ממש או שהוא בינוני או שהוא עשיר מופלג, תמיד מחזיק עצמו כעני ואביון גדול, בבחינת דוד המלך, שבגודל מלכותו וגדולתו ועושרו הגדול אמר תמיד כי עני ואביון אנוכי.
כי האדם ראוי לו להבין עוצם עניותו בזה העולם כי אפילו הצדיק אי אפשר לו לצאת ידי חובתו בזה העולם כנגד השם יתברך כמו שנאמר "כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב וכו'" וכל שכן שאר בני העולם, ואם כן אפילו לחם צר ומים לחץ אינו מגיע לו על פי מעשיו, רק השם יתברך זן את העולם כולו בחסדו כאמור "נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו".
ואם ישים האדם אמת זו אל ליבו ויודע זאת בבירור, אזי טוב לו תמיד ויזכה לעשירות אמיתי כמו שאמרו רבותינו ז"ל "איזהו עשיר השמח בחלקו" כי ישמח תמיד בחלקו מאחר שיודע שהכל חסד גדול מהשם יתברך אפילו לחם צר ומים לחץ. וע"י זה יזכה לעשירות ממש לכל הון דעלמא בבחינת "מאן דאיהו זעיר הוא רב" שמי שהוא קטן בעיניו ויש לו הסתפקות ומקבל הכל באהבה ובשמחה יזכה אחר כך לעושר וגדולה כמו שכתוב "מקימי מעפר דל וכו' להושיבי עם נדיבים" מקים מעפר דווקא היינו מי שמשים עצמו כעפר. וגם לאחר מכן כשזוכה לעשירות ממש לכסף וזהב וחפצים הרבה אל ייפול ע"י זה לגאווה ולתאוות רק גם בעוצם עשירותו יחזיק עצמו לעני ויהיה שמח בחלקו תמיד.
לא כן הרשעים שהם בהיפך מכל זה, כשהוא עני הוא בכעס על השם יתברך על עניותו וחסרונו ותיכף כשיש לו איזה ממון, הוא משייך זו לעצמו ומלביש עצמו בדברים ומלבושים שאינם ראויים לו לפי ממונו וע"י זה חסר לו עתה יותר מבתחילה, מאחר שהולך בגדולות ממנו ונמצא תמיד חייב ועיקר החוב הוא לתאוותו וע"י זה חייו מרים ומרורים תמיד, עד שיש הרבה שבימי עשירותם חייהם מרורים יותר מימי עניותם, כי ימצא שגם בתוקף עשירותם הם עניים גדולים, כי תמיד חסר להם כפי התנהגותם והצטרכותם העצומים. על כן עיקר היופי והנוי של ישראל הוא העניות, היינו שמחזיק עצמו לעני תמיד ושמח בכל מה שיש לו ואינו מתגאה כי יודע שהכל הוא בחסד חינם וברחמים מהשם יתברך".
נמצא על פי דברי רבי נתן שעיקר השמחה במה שיש לי בעולם זה ההרגשה שלי שאני עני ואביון ולא מגיע לי כלום והכל בחסד חינם מהשם יתברך, שזה בחינת ענווה שגם כאשר אני עשיר באמת עדיין אני מרגיש ומחזיק את עצמי לעני כנגד רוב חסדיו של השם יתברך שמיטיב עימי. לא כן מי שמתגאה בדעתו וחושב שמגיע לו הכל ומסתכל על החסרונות שלו, ועוד הוא בכעס על השם יתברך שלא מספק לו את רצונותיו, הרי שכל ימיו כעס ומכאובות ולא יגיע לסיפוקו גם אם יהיה עשיר גדול, כמו שכתוב 'אין אדם מת וחצי תאוותו בידו' כי החובות שיש לו לאדם והרדיפה המתמדת אחרי החסרונות שלו, זה רק החוב שהוא חייב לתאוותו.
על כן עיקר התיקון של העשירות זה העניות, שיחזיק האדם עצמו מצד אחד עני בעולם הזה, שהכל ניתן לו בחסד חינם ולא מגיע לו כלום ומצד שני יחזיק עצמו לעשיר גדול שלא חסר לו כלום וכל מה שיש לו זה הכי טוב והכי מושלם.