רבי נתן שואל בעניין זה קושיה גדולה, בליקוטי הלכות, הלכות עירובי תחומין ג': "שלכאורה קשה להבין את דברי רבינו, כי מאחר שבאמת כוונת השם יתברך לטובה והיסורין שעושה לאדם ח"ו הוא באמת רחמנותו, כי כוונתו יתברך לטובת האדם, אם כן מה זה שכתב שאנו צריכין שייתן בידינו את הרחמנות, שאנחנו בעצמנו נרחם עלינו? ואיך נוכל לרחם עלינו בעצמנו אם באמת אין זה לטובה? למשל השם יתברך יודע שזה האדם אין צריך שיהיה לו ממון והוא טובה לפניו, כי אם יהיה לו ממון, יהיה לו היזק בעניין אחר ובשביל זה אינו נותן לו ממון. וכי זו היא טובה? שימסור הרחמנות ביד האדם והאדם ירצה שיהיה לו ממון וע"י זה יגרום לעצמו היזק גדול מזה במקום אחר ויהיה הפסדו מרובה משכרו? וכיוצא בזה בשאר הדברים, וכי תינוק שרוצה דבר שאין טוב לפניו באמת וכי זה הוא רחמנות, שאביו ימלא את תאוותו מאחר שיודע באמת שיזיק לו זה הדבר?!
אך באמת כל זה הוא בחינת רחמים סתם, ששם יש בחינת צמצום, והרחמים הם ע"פ דין ומשפט, ועל כן יכול להיות שהייסורים ח"ו יהיה רחמנות, כי השם יתברך יודע, שע"י זה יהיה לו טובה במקום אחר, ואם לא היו לו אלו הייסורים ח"ו, לא היה אפשר שיהיה לו טובה במקום אחר, כי אין הרחמים מחייב להיטיב לו הכל בכל העניינים, כי הוא בחינת רחמים סתם, שיש שם בחינת צמצום עדיין.
אבל אנו מבקשין שהשם יתברך ירחם עלינו בבחינת רחמים גדולים, רחמים רבים ושם כולו רחמים וחסד ואז יוכל השם יתברך למסור בידינו הרחמנות כנ"ל, שאנחנו בעצמנו נרחם עלינו ולא יזיק לנו ח"ו בשום אופן, כי גם שם במקום אחר ייטיב עמנו גם כן ברחמיו המרובים, כי בוודאי ממנו יתברך לא ייפלא דבר ובוודאי הוא יתברך יכול להיטיב להאדם בכל העניינים ובכל האופנים שבעולם, רק כשרחמים הם בצמצום עדיין, בחינת רחמים סתם, בהכרח שלפעמים יהיו ייסורים ח"ו לטובה מצד הרחמים, כי אם לא, יפסיד ח"ו יותר מזה במקום אחר.
אבל כשזוכין לבחינת רחמים רבים, שם אין צמצום ודין ויוכל להספיק הרחמנות לכל העניינים והאופנים ועל כן אז בוודאי יוכל למסור בידינו הרחמנות כנ"ל, שאנחנו בעצמנו נרחם עלינו כרצוננו, כי לא יזיק לנו ח"ו במקום אחר, כי גם שם ירחם עלינו ברחמיו המרובים, מאחר ששם כולו רחמים כנ"ל ובשביל זה הם נקראים רחמים רבים, כי הם רחמים רבים, שמרחם על האדם בהרבה מיני רחמנות בכל המקומות ובכל העניינים שהוא צריך רחמנות".
נמצא ע"פ דברי רבי נתן, שבאמת העולם הזה המתנהל במידת הדין אך הקב"ה שיתף בו גם את מידת הרחמים, כי בתחילה שברא השם יתברך את העולם ברא אותו במידת הדין וראה שאינו יכול להתקיים, על כן שיתף עימו את מידת הרחמים. על כן כאשר השם יתברך רוצה להשפיע על האדם שפע, או לקרב אותו אל התכלית, יש את מידת הדין שמקטרגת ואומרת שלא מגיע לו זה השפע או שלא מגיע לו להתקרב להשם יתברך, על כן האדם עובר מה שעובר כדי לנקות אותו או להכשיר אותו, שיהיה כלי ראוי לקבל את השפע או להתקרב אליו יתברך.
מדגיש רבי נתן ואומר שכל הרחמים הללו, שצריך לשתף בהם את מידת הדין, הם בחינת רחמים סתם, כי הרחמים הללו לא נגלים לעיניים שלנו בתור רחמים ואין אנחנו משיגים ומבינים את הרחמים הללו, והרי כל תכלית בריאת העולם הייתה לגלות רחמנותו, אם כך כאשר רחמיו יתברך לא מתגלים אלינו ואין אנחנו משיגים אותם ומבינים אותם בשכלנו, כיצד נכיר ונגלה את רחמנותו יתברך.
אלא שבוודאי הקב"ה יכול לרחם עלינו בכל מיני רחמים רבים, ששם אין צריכים דין כלל, כי לא ייפלא מהשם דבר, כי אעפ"י שהקב"ה אוהב את המשפט וברא את כל העולם הזה שיתקיים על פי דין ומשפט, אעפי"כ ישראל עלה במחשבה תחילה, והשם יתברך אוהב את ישראל יותר מהמשפט, כי הם תכלית הכל. על כן צריך האדם להתחבר למקום הזה שהוא מעל הדין והמשפט, אל הרחמים האין סופיים של השם יתברך ואל האהבה הגדולה שיש לו לעם ישראל, ואם הוא זוכה להתחבר ולהאמין בכך הרי הוא מושך על עצמו רחמים רבים, שלא יצטרכו להתגלות בדין ובצמצום כדי לרחם ולהיטיב לאדם.
נמצא שעיקר העצה למשוך על עצמנו את הרחמים הרבים של השם יתברך היא לדבק את עצמנו מעל הזמן והמקום אל השם יתברך כמו שהוא מעבר לבריאת העולם ומעל הזמן והמקום, ששם הרחמים והחסד של השם יתברך הם ללא גבול וללא דין. כאשר האדם מאמין בכך ומקשר את כל עבודתו ותפילותיו אל השם יתברך כפי שהוא בעצמותו, הרי שהוא מתעלה אל המקום של הרחמים והחסד הבלתי מוגבלים של בורא עולם.
את העניין הזה של הרחמים הרבים אנו יכולים לראות אצל משה רבינו ובני ישראל כשעמדו לפני ים סוף, כאשר המצרים רדפו אחריהם והם החלו לצעוק להשם יתברך, מה הקב"ה אומר למשה "מה תצעק אלי? דבר אל בני ישראל ויסעו". אפשר לשאול כאן שאלה גדולה, מה פירוש "מה תצעק אלי" הרי כל אדם שנמצא בצרה מה הוא צריך לעשות אם לא לצעוק ולהתפלל להשם יתברך, ואם כך מה השם יתברך אומר לו בתמיהה שלא יצעק אליו.
אלא שידוע על פי המפרשים שבאותה השעה הייתה מידת הדין מקטרגת על ישראל ואומרת "אלו עובדי עבודה זרה ואלו עובדי עבודה זרה" כלומר שעם ישראל והמצרים כביכול שניהם עובדים עבודה זרה ואם כך, למה ראויים עם ישראל שתושיע אותם. כביכול, הקב"ה לא יכל להושיע את ישראל, כי הוא מנהיג את עולמו על פי המשפט, על כן אמר למשה "דבר אל בני ישראל ויסעו", בפשט הדברים שיסעו אל הים ויראו את ביטחונם בי ובזכות זה שהם בוטחים בי, אני אעשה להם נס ואושיע אותם.
אך בעומק הדברים, אומר השם יתברך למשה "דבר אל בני ישראל ויסעו", שיסעו ויעלו אל הרחמים העליונים שלי, כי 'בעתיקא תליא מילתא', כעת השם יתברך לא יכול כביכול לרחם על עם ישראל ברחמים הרגילים, שמשותף בהם מידת הדין, כעת צריך לעלות אל הרחמים העליונים, הרחמים הרבים שאין בהם שום דין ומיצר. ואעפ"י שהמצרים ועם ישראל נראים בחיצוניות שלהם אותו הדבר, ששניהם עובדי עבודה זרה, אעפי"כ יש הבדל גדול ביניהם, והשם יתברך אוהב את ישראל בלי שום טעם וסיבה כי הם לו עם סגולה, והוא יכול לרחם עליהם ולהושיע אותם גם כשלא מגיע להם וכאשר עם ישראל מאמינים בכך ובוטחים בהשם יתברך וברחמיו הרבים, אזי הם גם זוכים לניסים מעל הטבע אעפ"י שע"פ מעשיהם אינם ראויים לכך.