עניין הזה של האמונה של האדם בעצמו מבואר היטב בספר משיבת נפש כ"ב וכך כתוב: "כי המוח והשכל הוא הנשמה, והנשמה של איש ישראלי, אפילו של הפחות שבפחותים, בוודאי היא יכולה לעמוד נגד כל העולם עם כל התאוות, כי אין זה דרך הענווה להקטין כוחו ולומר שאין לו נשמה גבוהה כמו הצדיקים והכשרים, כאילו אין בידו כלל להיות איש כשר וצדיק, כי ענווה כזו אסורה והיא ענווה פסולה, ואין זו ענווה כלל רק מוחין דקטנות, שצריכין להתרחק מזה מאוד, כי ע"י זה נופלין לכל התאוות והעיקר לתאוות ניאוף כנ"ל.
רק אדרבא, צריך כל אחד לומר לדעתו שיש לו נשמה גבוהה מאוד, כי הנשמה של הפחות שבפחותים שבישראל גם כן גבוהה וקדושה מאוד מאוד, וצריך לומר בדעתו שאין נאה לו להיות כרוך אחר תאוות חס וחלילה מכל שכן לעבור איזו עבירה ח"ו, כמו שנאמר "ויגבה ליבו בדרכי השם", שצריכין להגביה ליבו בדרכי השם ולידע כי כל אחד מישראל בשרשו רחוק מעבירות מאוד מאוד וכל אחד מישראל הוא בעל כח גדול לעמוד נגד כל העולם עם כל התאוות, רק העיקר שיזכה לידע מכוחו כנ"ל.
זו תכלית האמונה של האדם העצמו, שידע מעוצם מעלת נשמתו בשרשה ולא יקטין את עצמו ע"י ענווה פסולה. כי באמת רוב בני האדם שאינם מתקרבים לעבודת השם ולא עולים במעלות הקדושה נובע מסיבה זאת של ענווה פסולה, שכביכול האדם מצדיק את חוסר העשייה שלו בענווה, מה אני ומה חיי, איך אזכה, למה אני חשוב וכו', כל זה נובע מענווה שאינה במקומה. כי באמת האדם צריך להיות בענווה ובשיפלות ולדעת שהוא לא יכול לנקוף אצבע לולי ישועתו יתברך, אבל מצד שני צריך לדעת שהוא חלק מהשם יתברך ואם הוא דבוק ומחובר להשם יתברך אז אין שום דבר שמעבר לכוחו כי אין מעצור מלפני השם יתברך בשום עניין.
על כן עיקר ההתחזקות שלנו בעניין הזה צריך לנבוע מההתבוננות והאמונה שאנחנו מצד נשמתנו חשובים ויקרים מאוד וכל הבריאה כולה נבראה בשביל כל אחד מאיתנו וכל מעשה דיבור ומחשבה שלנו תלויים בהם ריבי רבבות עולמות אין מספר וכאשר האדם יתבונן בזה ויפנים את זה בדעתו הרי שישקול היטב את מעשיו והנהגותיו כבי רצון האמת והשם יתברך.
וזה מה שנאמר "ויגבה ליבו בדרכי השם" כי באמת בכל העניינים אני צריך להיות בענווה ובשפלות, אבל כאשר אני מגיע לידי מעשה דיבור ומחשבה בעבודת השם יתברך אני צריך להגביה את ליבי ולהבין את היוקר של כל פעולה קטנה שאני עושה ואת חשיבות מעשי.
על זה כותב רבי נתן בליקוטי הלכות, אורח חיים א, ברכות השחר ג וז"ל: "כי אין זה דרך הענווה האמיתית שיחזיק את עצמו לרשע גמור ח"ו ולהקטין מעלת נפשו הקדושה. רק אדרבא, צריך לידע ולהאמין שנפשו בשרשה היא גדולה ויקרה וגבוה מאוד מאוד ואלפי אלפים ורבי רבבות עולמות בלי שיעור תלויים בה, כמו שאמר רבינו ז"ל שאם היו מהפכין את האדם היו רואין שבכל גיד וגיד מגידי האדם תלויים אלפי אלפים ורבי רבבות עולמות.
וכמבואר בשאר ספרים מגודל מעלת האדם שהוא בחינת צלם אלקים. ואפילו נפש הפחות שבפחותים של ישראל גם כן גבוה מאד מאד מכל שכן וכל שכן נפשות של בני תורה. ובפרט אותן שיש להם שכל גדול. כי כל מה שהשכל גדול ביותר הנשמה גבוהה יותר. כמו שאמר רבינו ז"ל כי הנשמה היא השכל כמו שכתוב (איוב ל"ב) 'ונשמת שדי תבינם'.
על כן האדם הבר שכל כשרואה שמתגבר עליו הבעל דבר ביותר, צריך לידע שבוודאי יש לו נפש גבוה מאד מאד. וצריך להתגבר לרחם על עצמו לבל יאבד אוצרות וסגולות יקרות וחמודות כאלה התלויים בנפשו אשר עין לא ראתה וכו'. ויתגבר בכל עוז להציל את נפשו מני שחת להצילה מן העושק והתמורה ח"ו והעיקר על ידי ריבוי תפלות ובקשות וכו' כנ"ל.
וזה בחינת ויגבה לבו בדרכי ה' שצריכין להגביה לבו ודעתו בדרכי ה' ולומר בנפשו שאין נאה לי לעשות מעשים כאלה מעשה בהמה ח"ו. כי נפשי גבוה מאד נפש ישראל שכולם בני מלכים וראוי לי להתנהג בנימוסי המלכות דקדושה, כמו שראוי לנפשות ישראל שנקראים 'בנים אתם להשם אלקיכם'. וזה בחינת מה ששכתוב בהתורה ויהי הם מריקים שקיהם (בסימן י"ז) על מאמר רז"ל אנא בריה קלה שבים וכו' עיין שם מה שהטוב של נפש ישראל זוכר מעלתו שהוא נמשך מנפשות ישראל שעלו במחשבה תחלה ובהם נמלך ונתייעץ בבריאת עולמות וכו' ועתה ח"ו תהיה משוקעת במקומות כאלה רחמנא ליצלן ועל ידי זה מרחם על עצמו וחוזר למעלתו וכו' עיין שם.
ובאמת ענין זה בעצמו מה שרוב בני אדם טועים בעצמם וסוברים שנפשם אינה קדושה משרשה, וקשה להם לשוב להשם ולהיות איש צדיק או איש כשר באמת כמו שאר הצדיקים והכשרים. כמו שמרגלא בפומא דאינשי לומר כששומעין שמספרין מאיזה צדיק או איש כשר וירא באמת ומתחיל להתעורר בהם הרהור תשובה להתחיל גם כן להתקרב להשם יתברך, כי כל ישראל מלאים מחשבות של תשובה והתקרבות להשם יתברך תמיד, אך אחר כך תיכף אומרים מי יכול להתדמות אליו לזה האיש הצדיק וכו' שהיה נשמה קדושה מנעוריו, כי כך הורגלו עצמם לומר, שצדקת הצדיקים והכשרים הוא מצד הנשמה הקדושה שיש להם מתולדתם.
ובאמת אמר רבינו ז"ל בפירוש שאינו כן וזה עיקר החיסרון של העולם שאומרים כך ומחמת זה אינם מתעוררים ומתגברים להשוות עצמן לצדיקים. אבל באמת אינו כן, כי עיקר צדקת הצדיק והכשר הוא רק על ידי התגברותו והתחזקותו ויגיעתו וטרחו בעבודת השם שיגע וטרח כל כך ימים ושנים הרבה ולא הניח עצמו ליפול בשום אופן בעולם. והרבה בתפלה ותחנונים עד שזכה למה שזכה כי אם כפי ערכו אשרי להם. וכל אדם יכול להיות כמותם, כי הבחירה חופשית לכל, וכתר שם טוב מונח, ומי שרוצה זוכה בו".
נסכם בדברי רבי נתן במכתבים מעלים לתרופה, מכתב רצ"ט וזה לשונו "בכל יום זוכה הקב"ה לקבל מכל יהודי ויהודי ומכל חלק של יהודי מנת אושר חדשה, וכתוצאה מכך הוא מחדש בכל יום מעשה בראשית. שהרי מטרתו המקורית של השם בבריאת העולם הייתה האושר שיקבל השם מעם ישראל.
בדרך זו, עתה ובכל יום ויום, כל המתרחש בעולם, לרבות השינויים המדהימים הרבים המתרחשים בכל יום, מקביל כולו לאושר שיש לו להשם מהעם היהודי בכללותו ומכל יהודי ויהודי בפרט. על כן יש לדעת ולהאמין ללא שום ספק, שהשם בדרך זו מקבל אושר ממך, אישית, בכל יום ויום, ושאושר זה שאתה נותן לו מסייע בקיומו של העולם, בכך תזכה לשפע חן וברכה, חיים ושלום וטוב, בכל יום תמיד".