כי עיקר קיום כל העולם הוא רק ע"י התורה, שעל ידה נתבסס העולם, אבל קודם קבלת התורה, היה כל העולם תהו ובהו בחינת הפקר ואפילו קיום העולם קודם מתן תורה היה רק בשביל העתיד שיקבלו ישראל את התורה, אבל בלא התורה נחשב כל העולם הפקר כמדבר והכל יכולים לשלוט בו ח"ו.
וישראל זכו בכל העולם ומלואו ע"י קבל התורה ובשביל זה קיבלו ישראל את התורה במידבר, כי מדבר הוא מקום הפקר, להורות שישראל זכו בכל העולם מן ההפקר ע"י התורה, כי קודם קבלת התורה הכל נחשב כמדבר שהוא הפקר, כי קודם שקיבלו ישראל את התורה היה הכל הפקר והיה רשות לכל אדם לקבל את התורה, וע"י זה היה זוכה בכל העולם ומלואו מן ההפקר, אבל תיכף כשזכו ישראל וקיבלו את התורה, אזי זכו הם בתורה ובכל העולם ומלואו התלויים בתורה ואזי הכל שלנו.
כי באמת הן בכלליות העולם קודם קבלת התורה והן בכל אדם בפרטיות, כל זמן שאינו נוהג כשורה ח"ו ואינו מקיים את התורה, אז העולם והאדם הם בבחינת הפקר, כי אין הפקר גדול מזה כשאין האדם חושב על אחריתו ותכליתו ומה יהיה ממנו ב'עלמא דאתי' לאחר פטירתו, כי אי אפשר להימלט מן המיתה בשום אופן, כי אפילו כשיבוא משיח במהרה בימינו, גם אז יהיה מוכרח כל אדם למות, כמו שאמר רבינו ז"ל בפירוש שאפילו משיח בעצמו ימות, לא כמו שחושבים העולם שכשיבוא משיח תתבטל המיתה, כי לא כן הוא.
ואם כן מאחר שאי אפשר להימלט מזה, ואז יהיה עולם ארוך לעולמי עד ולנצח נצחים, היש מופקר גדול מזה, כשהולך אחר תאוות ליבו ומפקיר עצמו מחיים נצחיים וכמו שאמר רבינו ז"ל שמי שאינו מפקיר עצמו בשביל השם יתברך זהו מופקר באמת.
נמצא שבאמת זה שאינו הולך בדרכי השם, זהו מופקר באמת, כי אין הפקרות גדולה מזה שמפקיר חיים נצחיים וטוב אמתי ונצחי בשביל שעה קלה בשביל תענוגי עולם הזה, שהוא כצל עובר וכל תענוגיו מעורבים במרירות בכעס ויגון ומכאובות, ואין שום אדם שרודף אחר עולם הזה שיהיה לו נחת ותענוג בעולם הזה "כי כל ימיו כעס ומכאובות" כי העולם הזה מלא פגעים וצרות וייסורים ודאגות ומרירות גדול בכל עת ובכל שעה ובאמת אין נמצא גם אחד שיהיה לו עולם הזה כלל.
ובוודאי אין טוב לאדם כי אם לרדוף תמיד אחר התכלית האמתי והנצחי שהוא לעבוד את השם תמיד לסור מרע ולעשות טוב, שזה טוב אמתי לנצח נצחים. נמצא שמי שאינו מקבל על עצמו עול תורה ומצוות הוא בחינת מופקר, ובאמת הוא הפקר, כי נסתלקה ממנו שמירתו יתברך והכל יכולים לשלוט בו. ועל כן מי שרוצה לשוב בתשובה ולהתקרב להשם יתברך עיקר תיקונו הוא ע"י הצדיק שהפקיר את עצמו בשביל השם יתברך בהפקרות גדולה וזה תיקונו על מה שהפקיר את עצמו תחילה בשביל תאוותיו.