כותב רבי נותן בליקוטי הלכות, אורח חיים ג', הלכות יום כיפור ב' וזה לשונו: "מבואר בדברי רבינו ז"ל שצריכין להשליך כל מיני חכמות, לא מבעיא חכמות של שטות של סתם בני אדם אלא אפילו חכמות גמורות, ואפילו מי שיש לו מוח גדול באמת ויודע בגדולת השם יתברך, כשמגיע לאיזו עבודה הוא צריך להשליך כל החכמות ולעסוק בעבודתו יתברך בפשיטות ובתמימות 'כי לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה'".
וכשנתרבה מוחו ודעתו אזי צריך שלא יעמוד ויסמוך על דעתו לבד, אדרבא כי ע"י הדעת והחכמות של האדם יכול ליפול בטעויות גדולות ח"ו, ויוכל ע"י חוכמתו להטות לגמרי ח"ו מדרכי השם, כי אסור לסמוך על דעתו וחוכמתו לבד, רק עיקר השלמות היא שכל מה שנתרבה וניתוסף דעתו יותר, ומכיר יותר בגדולת השם יתברך, יראה להמשיך הדעת אל הלב בבחינת "וידעת היום והשבות אל לבבך".
כי צריך להמשיך הדעת אל הלב, כמו ששמעתי מרבינו ז"ל שאמר "הלא גם אומות העולם יש להם דעת וחכמה, אך הדעת שלהם הוא בלא לב והעיקר להמשיך הדעת אל הלב בבחינת "וידעת היום והשבות אל לבבך". היינו כשזוכה לאיזה דעת, יסתכל היטב בעצמו אם מעשיו עולים יפה כפי חוכמתו, ואם ליבו שלם עם השם יתברך, ויבטל כל תאוות וחמדת הגוף, מה שלב האדם חומד, כולם יתבטלו כנגדו יתברך ולא יהיה לו שום תאווה וחמדה כלל, רק להשם יתברך, כי כך יפה לו כפי הדעת שזכה עכשיו להכיר בגדולתו יתברך, וישתדל עכשיו לעבוד את השם במצוות מעשיות ועבודות דקדושה באופן שיהיו מעשיו מרובין מחוכמתו, כי לא המדרש העיקר אלא המעשה, כמו שמבואר לעיל, שצריכין להשליך את כל החכמות ולעבוד את השם יתברך בפשיטות ותמימות".
נמצא על פי דברי רבי נתן שכל מה שזוכה האדם לדעת ולהכיר יותר בגדולתו יתברך, הוא צריך להמשיך בכל פעם את הדעת אל הלב ואל המידות, ע"י שישתדל להרבות במעשים טובים ועבודות קדושות, כפי הדעת שזכה לה עכשיו, וכל מה שיש לו דעת יותר, עובד יותר ועושה מעשים טובים יותר בשביל השם יתברך בפשיטות גמורה, שיהיו מעשיו מרובים מחכמתו, ולא יהיה נמשך אחר חוכמתו להיות נשאר עם החכמות לבד, כי זה עיקר עבודתו יתברך, כי עיקר התגלות מלכותו יתברך הוא רק ע"י מעשים טובים ומצוות מעשיות.
רבינו ורבי נתן אומרים בפירוש שכאשר האדם מגיע לאיזו עבודה בעבודת השם יתברך הוא צריך להשליך כל מיני חכמות ואפילו חכמות גמורות כמו חכמת התורה ואיזה ידיעה בגדולת השם יתברך, הכל הוא צריך להשליך כאשר הוא עוסק בעבודתו יתברך, כי בוודאי לגדולתו יתברך אין סוף וחקר וכמה שהאדם יהיה גדול בחכמה ובתורה, עדיין לא התחיל אפילו להשיג בידיעתו יתברך ובטעם המצוות, על כן הוא צריך לפעול ולעבוד במעשה כמו עבד ממש. ויותר מזה כמה שתגדל דעתו וחוכמתו כך הוא צריך להרבות יותר במצוות ומעשים טובים מהסיבה הכתובה בפרקי אבות: "כל שחכמתו מרובה ממעשיו למה הוא דומה, לאילן שענפיו מרובין ושרשיו מועטין, והרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו, אבל כל שמעשיו מרובין מחכמתו, למה הוא דומה, לאילן שענפיו מועטין ושרשיו מרובין, שאפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזין אותו ממקומו, שנאמר והיה כעץ שתול על מים ועל יובל ישלח שרשיו ולא יראה כי יבא חם, והיה עלהו רענן, ובשנת בצורת לא ידאג, ולא ימיש מעשות פרי."
כמו כן, זה ההולך בתמימות ופשיטות ומקיים את דברי התורה וההלכה כמו שהם והולך בדרך הצדיקים ומאמין בדבריהם ומקיים את עצותיהם ומקיים את מה שהוא לומד, הרי אדם כזה לא ימוט לעולם ושום דבר לא יוכל להפילו. אבל זה הנשען על שכלו ועל ידיעותיו, הרי שיכול ליפול לטעויות רבות, כי העולם הזה מטעה אותנו לגמרי, ובוודאי גם את אלו שמחזיקים עצמם לחכמים, כי אין עצה ואין תבונה כנגד השם יתברך ומבלעדי עזרתו וישועתו אין אנחנו יכולים לעשות שום פעולה ולא לזכות לשום מצווה.