והכלל כי צריכים לשמור מאוד את הזיכרון דהיינו ל'אדבקא מחשבתא בעלמא דאתי' לזכור תמיד במחשבתו את העולם הנצחי, שהוא עולם הבא, ולא יפול לשכחה שהיא מיתת הלב, שלא ישכח את העולם הבא כל ימי חייו. ושמירת הזיכרון היא בכלל ובפרט, דהיינו לזכור תמיד בהשם יתברך שזה עיקר בחינת 'עלמא דאתי', שיש עוד עולם שעתיד לבוא שהוא העיקר ולא ישכח ויטעה עצמו ח"ו שזה העולם הוא עיקר ח"ו.
ואחר כך צריך להמשיך זה הזיכרון בפרט, דהיינו להסתכל ולהבין בכל המחשבות והדיבורים והמעשים שהשם יתברך מזמין לו בכל יום, להבין מהם רמיזותיו יתברך להתקרב לעבודתו יתברך, כי השם יתברך מצמצם עצמו מאין סוף עד אין תכלית, ומזמין לכל אחד ואחד מחשבה דיבור ומעשה בכל יום לפי הזמן והמקום והאדם, ומרמז לו בהם רמזים לקרבו לעבודתו יתברך. וצריך האדם להגדיל דעתו ולהבין אלו הרמזים בחינת 'לאדבקא מחשבתא בעלמא דאתי' שאז יתגלה אלוקותו המלובש בכל דבר.
וע"י ששומרים את הזיכרון הזה נשמרים מכל מיני הזיקות שבעולם, כי עיקר השמירה הוא רק מהשם יתברך כמו שנאמר "אם השם לא ישמור עיר שוא שקד שומר" וכמו שנאמר "השם שומרך וכו'" ועל כן כשזוכר בהשם יתברך וממשיך אלוקותו בכל דבר, ע"י זה נשמר הדבר מכל רע, כמו שנאמר "השם ישמרך מכל רע" כי בכל מקום שהשם יתברך נמצא שם, שם כל הברכות וכל טוב ונשמרים מכל רע, ועיקר המשכת אלוקותו יתברך בכל דבר הוא ע"י הזיכרון הנ"ל, ע"י שזוכרים שהשם יתברך בכל דבר.
כי באמת השם יתברך בכל מקום ובכל דבר, רק כשאין זוכרים אותו ח"ו אזי הוא גם כן מתעלם ומסתיר פניו בבחינת "ואנוכי הסתר אסתיר" ואזי יש אחיזה ושליטה לקליפות ומזיקי עלמא ח"ו, מחמת שאלוקותו נעלם ונסתר שם. אבל תיכף כשזוכרים אותו יתברך, דהיינו שמאמינים ויודעים שאלוקותו יתברך מלובש שם אזי תיכף נתגלה אלוקותו יתברך, וכשנתגלה אלוקותו יתברך שם, אזי נמשך כל הברכות וכל טוב ונשמרים מכל רע בבחינת "בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך" אזכיר דוקא, שתיכף כשזוכרים את שמו יתברך שמלובש שם, נמשך תיכף ברכה בחינת "אבוא אליך וברכתיך". וכשהשם יתברך מברכו הוא נשמר מכל הזיקות כמו שנאמר "יברכך השם וישמרך" כשדרשו רז"ל בשר ודם נותן מתנה לחברו ואינו יכול לשומרו, אבל הקב"ה מברך את האדם ושומרו.
נמצא שעיקר השמירה ע"י הזיכרון, וזה "זכור ושמור בדיבור אחד" כמו שאמרו רז"ל, כי זכור ושמור הם בחינה אחת, כי השמירה היא ע"י הזיכרון כנ"ל. כי הכלל הוא שהעיקר לשמור את הזיכרון הזה היטב, לזכור כל יום ב'עלמא דאתי', שהוא אחדותו יתברך, כי אז יהיה השם אחד ושמו אחד וכל העולם הזה וכל חפציו ותאוותיו ודעותיו וכו' הכל יתבטל ולא יהיה נשאר כי אם השם יתברך לבדו.
וכל מי שיזכה להיכלל בו, כפי מה ששמר את הזיכרון הזה בעולם הזה והתרחק מתאוות והסתפק בתכלית הצמצום מכל עניני עולם הזה המוכרחים על פי התורה. כי עיקר השכחה שהיא בחינת 'סטרא דמותא' בחינת מיתת הלב נמשך רק מחטא אדם הראשון, שע"י זה נגזר מיתה על העולם כמו שנאמר "כי ביום אכלך ממנו וכו'" כי מיתה היא בחינת שכחה כנ"ל, כי האדם הראשון פגם בזיכרון ע"י בחינת רע עין, שהוא נחש הקדמוני, שנתקנא בהם והתגרה בהם והמשיך עליהם בחינת רע עין בבחינת "ותרא האשה כי טוב העץ וכו' וכי תאוה הוא לעיניים" שזה בחינת פגם העיניים בחינת רע עין שפוגם את הזיכרון וע"י זה נפגם הזיכרון של 'עלמא דאתי', כי אדם הראשון כפר בעיקר כמו שאמרו רז"ל וכשכפר בו יתברך בוודאי כפר ב'עלמא דאתי' כי הכל אחד כנ"ל.
ועל כן נגזר עליו מיתה, שהיא בחינת שכחה שהיא מיתת הלב, וע"י זה נגזר עליו "בעצבון תאכלנה בזעת אפך תאכל לחם" שהיא בחינת עבדות ויגיעות, שצריכים להתייגע מאוד בעבדות גדולה קודם שממשיכים הפרנסה, כי עבדות היא בחינת שכחה, בחינת שינה, שהיא אחת משישים במיתה, כי שינה היא הסתלקות הדעת.
אבל השם יתברך חמל עלינו ונתן לנו את תורתו הקדושה, שהיא 'סמא דחיי', לחיותינו כיום הזה "כי הם חיינו ואורך ימינו" והתורה היא רפואה ותיקון לחטא האדם הראשון, שהמשיך מיתה לעולם. כי ע"י התורה זוכים לחיים. ועיקר החיים שזוכים ע"י התורה הוא לאחר המיתה כמו שאמרו רז"ל "למען יאריכון ימיך" לעולם שכולו ארוך, ועל כן צדיקים במיתתם קרויים חיים, כי אז זוכים להיכלל ב'עלמא דאתי' ששם עיקר החיים האמתיים הנצחיים.
כי אילו לא חטא האדם הראשון היה זוכה בגופו בחיים חיותו להיכלל ב'עלמא דאתי', כי קודם החטא לא נפגם הזיכרון, והיה מוכן להיכלל ב'עלמא דאתי' בעודו בגופו הזך שהיה לו מקודם החטא, אך ע"י החטא שנמשך עליו זוהמת הנחש, שהיא בחינת 'סטרא דמותא' בחינת שכחה, על כן מוכרח לטעום טעם מיתה קודם שנכלל ב'עלמא דאתי', כי צריך לתקן במה שקלקל. כי הוא המשיך על עצמו שכחה ומיתה, על כן בהכרח צריך לירד ולהזדכך שם ואז דוקא יזכה לחלקו ב'עלמא דאתי' והכל כפי מה שזכה בעולם הזה להמית גופו ולדבק מחשבתו בעלמא דאתי ולסגל מצוות ומעשים טובים.
ועל כן הצדיקים שמקיימים את התורה בשלמות וממיתים את גופם בזה העולם ומדבקים מחשבתם כל ימיהם ב'עלמא דאתי' וחושבים בכל יום ויום על התכלית האחרון מה יעשו ליום פקודה, ואין מניחים עצמם לשכוח בעולם הבא בכל יום מכל ימי חייהם, שחושבים בכל יום ויום שהיום יצטרכו להשיב פקדונם למאריהון, אלו הצדיקים הממיתים עצמם בחייהם על התורה ועל העבודה, הם נקראים חיים בעולם הזה ובעולם הבא, ועיקר חייהם הוא בעולם הבא, מאחר שהמיתו גופם בעולם הזה.
שלוחו של אדם כמותו
כלל עבודת האדם בזה העולם הוא בחינת שליחות, כי האדם נשתלח מלמעלה, מהמקור שנחצבה נשמתו משם, מבחינת כיסא הכבוד, שהוא למעלה מהמקום, וירד לזה העולם שהוא במקום ובזמן ונתלבש בזה הגוף שלו. וכל עבודתו בתורה ומעשים טובים הוא שיזכה לשוב למקור שנחצבה נפשו ורוחו ונשמתו משם.
ועל כן נקראת כל עבודתו בשם שליחות, כמו שנאמר "מה אשיב שולחי דבר" כי עיקר השם שליחות הוא מה ששולחים למרחקים, שזה בחינת האדם שנשלח מלמעלה מהמקום אל זה העולם בחינת מקום הגשמי. כי עיקר השם שליחות הוא רק בבחינת מקום ששם שייך שליחות, שיושב במקומו ושולח השליח למקום אחר ושם יש איזה שינוי והרחקה בין המשלח לשליח. אבל איש הישראלי נכלל בשרשו בבחינת למעלה מהמקום בחינת "מקומו של עולם ואין העולם מקומו" כי השם יתברך בכל מקום של עולם ובכל המקומות ממשלתו, כי כל המקומות כלולים בו יתברך, ועל כן מחמת שהאדם בשרשו הוא בבחינה זאת בחינת מקומו של עולם, על כן בכל מקום שהשליח נשתלח לשם המשלח שם גם כן, ועל כן נאמר בכל התורה "שלוחו כמותו" כי מה שהשליח עושה נחשב כאילו המשלח בעצמו עושה ועל כן בכל מקום שאיש ישראלי נשתלח לשם, השם יתברך אתו, כי שורש נשמתו הוא בבחינת 'מקומו של עולם' וכל מקומות העולם נכללים בו.
כי האדם מצד שורש נשמתו הוא בבחינת 'מקומו של עולם' בחינת כיסא הכבוד שמשם חצובה נשמתו כנ"ל, אבל שם בשרשו אין שייך מצווה ועבירה, כי עיקר הבחירה הוא בזה העולם דוקא ועל כן נשתלח האדם לזה העולם שהוא בחינת זמן ומקום כדי שתהיה לו בחירה.
וזה בחינת כלל כל התורה והמצוות, כי ע"י כל מצווה ומצווה הוא מחבר ומקשר ומעלה את בחינת המקום, למעלה מהמקום, לבחינת מקומו של עולם ששם שורש נשמתו, ולהיפך ע"י כל עבירה ח"ו הוא נפסק ונתרחק מבחינת מקומו של עולם ונופל תחת המקום הגשמי ח"ו, עד אשר ישוב בתשובה ואז יחזור ויעלה ויוכלל בבחינת כיסא הכבוד בחינת מקומו של עולם, שנאמר "גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד". ועל כן בוודאי אין שליח לדבר עבירה, מאחר שע"י עבירה נתרחק ח"ו מבחינת מקומו של עולם כנ"ל, על כן בוודאי אין בו דין שליחות לומר "שלוחו של אדם כמותו".
ועל כן עיקר השליחות מה שאומרים בכל התורה כולה "שלוחו של אדם כמותו" הוא רק מה שהאדם בזה העולם ע"י כל עבודתו, הוא מעלה ומגביה את המקום לבחינת למעלה מהמקום, כי זה כל עבודת האדם בזה העולם כדי שיגביה ויעלה הכל לשורשו העליון שהוא בחינת למעלה מהמקום.
ולזה אין זוכים כי אם ע"י קיום תורה ומצוות וכן אפילו ע"י עבודות חיצוניות, אם עושים אותם על פי התורה, כגון אכילה ושתיה ומו"מ שבכולם יש תורה, כי בכל דבר יש כמה וכמה מצוות ודיני תורה, וכשעושים אותם על פי התורה, ע"י זה מגביה הדבר על ידם לשורשו לבחינת 'למעלה מהמקום' ושם בבחינת 'למעלה מהמקום' השליח והמשלח הם אחד כנ"ל.