כי השם יתברך הוא מקומו של עולם ויודע מקום כל אחד והוא דן את הכל לכף זכות כי יודע שמקומו גרם לו, ואזי כשהשם יתברך רוצה לרחם על האדם ברחמים מרובים הוא מעלה אותו מן המקום ההוא לבחינת למעלה מן המקום ושם נמתק ונתתקן הכל.
וזה בחינת תשובה, כי תשובה קדמה לעולם והיא למעלה מן המקום, בבחינת כיסא הכבוד שהוא בחינת מקומו של עולם שנאמר "גדולה תשובה שמגעת עד כיסא הכבוד" כי המקום של כל אחד ואחד גורם לו להתרחק מהשם יתברך, כי המקום הוא בחינת תוקף העשייה והצמצום שמשם עיקר אחיזתם כידוע.
ומי שרוצה להתקרב להשם יתברך צריך תמיד לבקש את השם בכל מקום אשר הוא שם, ולקשר ולהעלות בחינת המקום אשר הוא שם לבחינת למעלה מן המקום למקומו של עולם דהיינו להשם יתברך ואז זוכה לעבוד את השם באמת ואין שום מקום שימנעהו.
ואפילו מי שנפל לאיזה מקום לא טוב בחטאיו, אפילו אם נפל למקום שנפל למקום נמוך ומגושם ומלוכלך מאוד ח"ו, אף על פי כן צריך לזכור בהשם יתברך שהוא מקומו של עולם ששם יש מקום של כל אחד ואחד, ועל כן אין שום נפילה בעולם כלל כי גם משם יוכל לחזור להשם יתברך שהוא מקומו של עולם, בבחינת "ובקשת משם את השם אלוקיך" משם דוקא ממקום אשר הוא שם.
וזה בחינת יציאת מצרים, שאז נשאם השם יתברך על כנפי נשרים וקירבם אליו, דהיינו שהגביהם למעלה מן המקום. כי זה עיקר בחינת יציאת מצרים לצאת מן המיצר והדוחק שזה בחינת המקום שהוא תכלית הצמצום כי למעלה מן המקום אין שייך שום מיצר ודוחק כלל, רק למטה בבחינת מקום שייך מיצר ודוחק, על כן כל הייסורים מכונים צרות ר"ל ועל כן כשיוצאים מהצרה והייסורים נקרא הרחבה, כמו שנאמר "בצר הרחבת לי".
כי עיקר הישועה ע"י המתקת הדין הוא בחינת שיוצאים מן המקום לבחינת למעלה מן המקום ששם יש הרחבה כי אין שייך שם שום דוחק כלל מאחר שאין שם שום מקום כלל.
וזה בחינת יציאת מצרים, כי מצרים היא ערות הארץ מקום טמא מאוד, נמצא שזה המקום של מצרים גורם לחטוא ועל כן נקרא מצרים לשון מיצר ודוחק. כי כל מקום שהוא רחוק ביותר מן הקדושה, הוא בבחינת צמצום יותר, כי המקום שיש בו קדושה, הוא סמוך לבחינת למעלה מן המקום לבחינת מקומו של עולם שהוא השם יתברך, וכל מקום שהוא מגושם ביותר, שם בחינת מיצר ודוחק ביותר.
ועל כן בבית המקדש הייתה סנהדרין גדולה יושבת ודנה את כל העולם כולו, כי הם היו יכולים לדון את כל העולם לכף זכות כמו שנצטוו הסנהדרין על זה, כי שם בבית המקדש יכולים לעלות לבחינת מקומו של עולם ע"י נקודת אבן השתייה שמשם הושתת העולם.
וזה בחינת הקורבנות, כי עיקר בחינת המקום הוא מחמת חיסרון הדעת, וכל מי שיש לו דעה ביותר הוא סמוך ביותר לבחינת למעלה מן המקום. ועל כן כשהאדם חוטא ח"ו, שאז נכנס בו רוח שטות כמו שאמרו רז"ל, ועל כן אז הוא נופל ביותר תחת המקום הגשמי. ועל כן תיקונו היה בבית המקדש, ע"י שהיה מביא בהמה לקרבן, כי הבהמה היא העדר הדעת ובבית המקדש היו מעלים את הבהמה שהיא בחינת העדר הדעת בחינת דין וצמצום בחינת מקום לבחינת למעלה מן המקום, כי בבית המקדש יכולים להעלות מבחינת מקום לבחינת למעלה מן המקום.
כי האדם ע"י שלמות דעתו, שזה עיקר גדר האדם, יכול לעלות לבחינת למעלה מן המקום, וזה היה עיקר בריאת אדם הראשון שנברא ממקום הבית מקדש והכניסו לגן עדן בחייו, והגן עדן שם עומד עץ החיים שזה האילן הקדוש שהוא בחינת למעלה מן המקום ודרך שם עולים ממקום לבחינת למעלה מן המקום ועל כן כל הנשמות עולים אל כיסא הכבוד שהוא בחינת מקומו של עולם דרך עץ החיים.
וזה גדר האדם שהוא הדעת כנ"ל וע"י חטאו נתרחק מגן עדן ונפל מן הדעת ואז נפל תחת המקום, ומשם באים כל החטאים כי המקום גורם לכל אחד כנ"ל. כי כל אחד צריך להתנסות ולהצטרף ולעמוד בניסיון במקום אשר הוא שם, ואם אינו מתגבר ח"ו לטהר ולקדש את מקומו ומדרגתו באשר הוא שם, אזי יוכל לבוא לידי חטאים ע"י מקומו.
ועל כן עיקר התיקון הוא ע"י תשובה שמגעת עד כיסא הכבוד, שהוא בחינת למעלה מן המקום כנ"ל, וזה בחינת הקרבן בהמה שמקריבים בבית המקדש שע"י זה מעלים את הבהמה שהיא העדר הדעת בחינת מקום לבחינת למעלה מן המקום למקומו של עולם להשם יתברך וזה עיקר התיקון כנ"ל.