כי צריך האדם לדבק ולקרב עצמו להשם יתברך, כאילו השם יתברך נגלה ומתקרב אליו, אבל כל מה שמתקרב ביותר להשם יתברך, צריך להתרחק יותר, היינו לידע כי הוא רחוק מאוד מהשם יתברך, כי אם יחשוב וידמה בדעתו שכבר נתקרב ויודע בידיעת השם יתברך, זה סימן שאינו יודע כלום.
כי זה כלל גדול, שצריכים לידע שאין יודעים כלל, כי "אורייתא וקוב"ה וישראל כולא חד" וכמו שאי אפשר להשיג אותו יתברך, כי "לית מחשבה תפיסא בי' כלל" כן אי אפשר להשיג את התורה וכן אי אפשר להשיג גדולת נשמות ישראל, אפילו של הפחות שבפחותים, ומה שנעשה עם כל אחד ועל מה בא לזה העולם ומה יהיה ממנו.
אך אם כן, מאחר שהכל סתום ונעלם מאוד, לא היינו יודעים שום דבר עבודה במה נעבוד את השם יתברך. אך מאהבתו וחמלתו את ישראל עמו, גילה סודו לאבותינו, עד אשר גברו רחמיו ונתן לנו את התורה ע"י משה עבדו, אשר הוא האיר עינינו והודיע לנו את כל התורה והמצוות אשר הם חיינו לקיימם בזה העולם לזכות על ידם לתכלית הנצחית.
אבל עדיין גם עתה, אין אנו יודעים כלל, כמו שנאמר "פלאות עדותך וכו'" רק אנו מחויבים לקיים את התורה כאשר ציוונו, אבל טעמי המצוות ופנימיות התורה סתום ונעלם מאתנו מאוד, כמו שנאמר "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני" על כן צריכים לזכור היטב את כל הנאמר לעיל, לידע שכל מה שמתקרבים יותר, כמה וכמה רחוקים עדיין, וזה הן אצל השם יתברך והן אצל הצדיק, כי גם הצדיק סתום ונפלא ונעלם מאתנו מאוד.
כי כמו שהשם יתברך והתורה והצדיקים, הם סתומים ונעלמים מאתנו מאוד מאוד, כמו כן הם קרובים וסמוכים ונגלים אלינו מאוד. וכן להיפך כמו שהם נגלים וסמוכים וקרובים אלינו מאוד, כמו כן הם רחוקים ונעלמים ונשגבים מאתנו מאוד וכן חוזר חלילה כי שניהם אמת.
והעיקר הוא האמונה במה שאין יודעים ומבינים, כי אצל המאמין הוא גלוי וידוע כאילו רואה בעיניו, מחמת גודל אמונתו השלימה. אי לזאת צריכים שלפעמים כשהשם יתברך עוזר לו, שמתנוצץ לו איזה התנוצצות ורואה איזה התקרבות, אף על פי שבאמת הוא התקרבות אמתית מאתו יתברך והוא חסד גדול ונפלא שהשם יתברך מפליא חסדו עמו, אף על פי כן אל יטעה שכבר הוא סמוך וקרוב להשם יתברך ולתורה ולצדיקים, כי צריך לידע כל הנ"ל, שכל מה שהוא מקורב ביותר, עדיין הוא רחוק מאוד מאוד, כי לגדולתו אין חקר.
אבל אף על פי כן צריך לידע שהישועה והחסד של כל התקרבות והתקרבות כל שהיא, הוא חסד נפלא, כי היא התקרבות אמתית וישועתו לנצח, אך אף על פי כן עדיין רחוק ממנו מאוד תכלית ישועתו, וצריך עדיין להיות עומד ומצפה הרבה לישועתו יתברך, עדי יזכה להיוושע בשלמות לצאת ממה שהוא צריך לצאת ולהתקרב למה שהוא צריך להתקרב.
וזה בחינת מה שנאמר באברהם אבינו "וירא את המקום מרחוק" וכן על מרים "ותתצב אחותו מרחוק" שהסתכלו על הישועה מרחוק מאוד. כי זה היה עיקר הניסיון של אברהם, שהשם יתברך הבטיח לו להרבות את זרעו "וירשו את הארץ" ששם המקום הקדוש של הבית מקדש, ואחר כך ציוהו לשחוט את יצחק, ואף על פי כן לא הרהר אחר מידותיו יתברך והלך בתומו לשוחטו. וביום השלישי כתוב "וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחוק" שראה בעיניו את המקום שהוא הר המוריה, ששם עתידים זרעו לכל הגדולות והטובות ולהכיר אותו יתברך, וראה המקום היטב היטב, כל התקווה הטובה שיזכו זרעו שם, אבל ראה אותו מרחוק מאוד, כי הלא עתה הוא מוליך את יצחק לשחיטה.
וכן מרים התנבאה תחילה על משה, שיושיע את ישראל ואחר כך ראתה שמשליכים אותו למים, אשר באמת אמרו רז"ל שעמד אביה וטפחה על ראשה וכו'. אבל היא הלכה "ותתצב מרחוק" כי הייתה מצפה מרחוק שתתקיים נבואתה שראתה שיושיע את ישראל.
וגם עתה בדור הזה שכבר עזר השם יתברך לאבותינו, שהעמידו עדת ישראל בעולם ונתן לנו את התורה ובנה לנו את בית הבחירה וכו', ואין מספר לכל הטובות והנפלאות שעשה לאבותינו ולנו עד היום הזה, כמו שנאמר "אלו פינו מלא שירה וכו'" ואף על פי כן עדיין אנו רחוקים מתכלית הישועה מאוד.
ומי שמסתכל על האמת לאמיתה, רואה ישועת השם ונפלאות חסדיו בכל יום ובכל עת, כמו שנאמר "על נסיך שבכל יום עמנו ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת, ערב ובוקר וצהרים וכו'" ואף על פי כן הישועה השלימה רחוקה מאתנו מאוד. כי אנו נתונים בעוונותינו הרבים בתוקף הגלות אשר כמעט כשל כח הסבל, ובפרט גלות הנפש שהיא העיקר, כאשר כל אחד יודע בנפשו נגעי לבבו ומכאוביו. ואף על פי כן רואים ישועת השם ונפלאות חסדיו בכל עת, ואפילו מי שאין לו דעת לראות חסדיו וישועותיו בכל יום, צריך על כל פנים להאמין כי דברי אבותינו ורבותינו ז"ל בוודאי אמת וצדק, ומי שאין לו דעת לראות התחדשות החסדים ונפלאותיו בכל יום צריך להאמין על כל פנים שבכל יום נעשים נפלאות חדשות לטובתנו הנצחית.
נמצא שבאמת אנו רואים ומאמינים שבכל יום ויום עושה עמנו השם יתברך חסדים נפלאים וישועות נשגבות, אך כל הישועות הם בבחינת "וירא את המקום מרחוק" שרואים הישועה בכל עת, אבל עדיין היא רחוקה מאוד. כי אף על פי כן אנו רואים הישועה בעינינו בכל עת, כי הלא אנו רואים שאנו זוכים בכל יום להניח טלית ותפילין ולקיים כמה מצוות, וכמו שאמרו רז"ל "אפילו פושעי ישראל מלאים מצוות כרימון" ובוודאי הוא לנו ישועה נפלאה, כי רק זה הוא התכלית מכל העולם, כי לא יישאר לנו שום דבר, רק מה שאנו חוטפים מזה העולם העובר, תורתו ומצוותיו יתברך, אשר הם חיינו לנצח.
אל תשכחי כל גמוליו
וזה בחינת חנוכה, כי ימי חנוכה הם ימי הודאה, בחינת שעשוע עולם הבא. היינו שבימי חנוכה הקדושים, ע"י תוקף הניסים והנפלאות והנוראות שעשה השם יתברך עמנו בימים ההם בזמן הזה, ע"י זה אנו ממשיכים הדרך הזאת של תודה והודאה בעולם, דהיינו לעסוק תמיד להודות ולהלל להשם יתברך על כל הניסים והנפלאות שעשה עם אבותינו ועמנו מימות עולם עד הנה בכלליות ופרטיות, ולזכור היטב ולבלי לשכוח כל הטובות הנוראות שגומל עמנו בכל עת ועת כמו שנאמר "ואל תשכחי כל גמוליו".
כי באמת זו הדרך של הודאה ותודה, היא דרך נפלאה מאוד להתקרב על ידה להשם יתברך מכל מקום שהוא, כי העולם הזה מלא צרות וייסורים ויגונות, כמו שנאמר "כל ימיו כעס ומכאובות" וכתיב "אדם לעמל יולד קצר ימים ושבע רוגז ואין טוב בעולם כי אם התורה" ומעוצם הצרות והיסורים והמניעות שבזה העולם, קשה וכבד על האדם להתקרב לעבודתו יתברך ואפילו להתפלל ולהתחנן ולפרש צערו לפני השם יתברך גם כן קשה מאוד, מחמת ריבוי המניעות והייסורים שאוטמים את ליבו עד שאינו יכול לפתוח את פיו ולא להתקרב לשום עבודה תמה, כאשר יודע כל אחד ואחד הכבדות שיש עליו בכל פעם ופעם ובכל יום ויום.
ועל כן עצה גדולה לזה, שבכל פעם יזכיר את עצמו כל הטובות האמתיות והנצחיות שעשה השם יתברך עם אבותינו ועמנו, עם כל אחד ואחד בפרטיות, והעיקר מה שזכה להיות מזרע ישראל, בכלל מקבלי התורה והבדילו מן התועים בדרכי המחקרים והפילוסופים וכו' הנהוגים עכשיו בעוונותינו הרבים. כי כל אחד ואחד מישראל, אם יסתכל היטב על כל מה שעבר עליו מעודו, יראה ויבין חסדי השם וטובו ונפלאותיו עליו בלי שיעור, כמו שאנו אומרים ג' פעמים בכל יום "נודה לך ונספר תהילתך על חיינו וכו' ועל נסיך שבכל יום עמנו ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת, ערב ובוקר וצהריים וכו'" וכמו שאומרים בנשמת כל חי "אילו פינו מלא שירה כים וכו' אין אנו מספיקים להודות לך השם וכו' על אחת מאלף אלפי אלפים ורבי רבבות פעמים הטובות ניסים ונפלאות שעשית עם אבותינו ועמנו".
והכלל שכשהאדם רואה גודל צרותיו בגוף ונפש וממון, שהוא רחוק מהשם יתברך מאוד, כמו שהוא יודע בעצמו, וגם בפרנסה ובגוף יש לו גם כן ייסורים כמו ששכיח ברוב העולם, ואפילו כשבא עליו איזה צרה ממש ח"ו, הוא צריך לבל יתבלבל לגמרי מחמת הצרות והיסורים ח"ו, רק בכל עת ועת, בפרט בעת הצרה ח"ו, יתן עיני לבו ודעתו להסתכל ולהתבונן היטב על חסדי השם וטובותיו שעשה עמו עד הנה.
כי כל אדם כמו שהוא, מאחר שהוא בכלל ישראל ומניח טלית ותפילין בכל יום ומייחד שמו יתברך פעמיים בכל יום ויום, ראוי לו ליתן הודאה ותודה להשם יתברך בכל יום ויום על עוצם חסדו וטובו יתברך עליו, שזכה להיות בכלל ישראל מקבלי התורה, מכל שכן שכל אחד יודע בנפשו כמה טובות נפלאות בפרטיות שעשה השם יתברך עמו מעודו עד אותו היום, וצריך להרגיל את עצמו להודות ולהלל להשם יתברך על כל הטובות שעשה עמו. וע"י זה יהיה ליבו נכון ובטוח שגם עתה השם יתברך לא יסיר חסדו וטובו מאתו, ויחזק את ליבו לצעוק ולהתחנן להשם יתברך שיצילהו גם עתה מכל הצרות והיסורים כמו שאמר דוד "מי יובילני עיר מבצר, מי נחני עד אדום" היינו שמי שעזר לי עד הנה ונחני עד אדום, הוא יובילנו עיר מבצר.
וזה "זבח לאלוקים תודה וכו' וקראיני ביום צרה" היינו שגם קודם שיוצאים מהצרה של עכשיו וצריכים לקרותו יתברך, צריכים מקודם להביא תודה על העבר כנ"ל, ואז דוקא "וקראני ביום צרה" כמו שאמרו רז"ל שצריכים להיות מודה על העבר ומבקש על להבא, כי כשאין מודים על העבר, קשה מאוד לקרותו יתברך, מגודל אוטם הלב שנתאטם מרבוי הצרות כנ"ל.
בפרט עתה באורך הגלות, שכמעט אין יום שאין צרתו מרובה מחברו ח"ו והפרנסה דחוקה מאוד והבעל דבר מתפשט על כל אחד ואחד לאורך ולרוחב והמחלוקת והקטגוריה והקנאה והשנאה מתרבים בכל פעם, וכל מה שרוצים להתחיל לצאת ממה שצריכים לצאת, להתקרב לאיזה עבודת השם, אין מניחים אותו ומתגרים בו יותר ח"ו ומעוצם ריבוי המניעות אין יכולים לפתוח פה לפרש שיחתו לפניו יתברך.
על כן צריכים לילך בדרך זו מאוד, שבכל פעם בבואו לפרש שיחתו לפני השם יתברך או להתקרב לאיזה דבר שבקדושה, יזכיר את עצמו ריבוי הטובות והחסדים שעשה השם יתברך עמו מעודו ועד היום הזה, וע"י זה יתחזק לבבו לבטוח בהשם שישמע תפילתו גם עתה וע"י זה יוכל להתקרב אליו יתברך ולפרש לפניו שיחתו כראוי.
וזה בחינה מה שצריכים להמשיך השמחה הקדושה של שבת לששת ימי החול, כי שבת היא בחינת עולם הבא, ולעתיד יהיה כולו תודה והודאה לשמו יתברך, שזה בחינת שעשוע עולם הבא, ואז יתבטלו כל צרות העולם הזה ויהיה כולו טוב ויעסקו רק בבחינת תודה, להודות ולהלל לשמו יתברך, אבל צריכים להמשיך קדושת העולם הבא גם בעולם הזה, שזה בחינת להמשיך קדושת שבת לימי החול.
כי שבת היא בחינת עולם הבא שכולו טוב, וימי החול הוא בחינת עולם הזה, שמלא יסורים וצרות ר"ל, כמו שנאמר "אדם לעמל יולד" וכתיב "כל ימיו כעס ומכאובות" אבל השם יתברך חפץ בקיום העולם וממתיק ומבטל בכל פעם יסורי וצרות העולם הזה בחסדו וטובו וישועתו, שמתנהג עמנו בכל יום ויום, וצריכים להסתכל על זה היטב על כל הטובות שגמל עמנו ולהביא תודה והודאה על זה כנ"ל.
וזה בחינת שממשיכים הקדושה והשמחה של שבת לששת ימי החול, היינו הקדושה והשמחה של עולם הבא, שהוא כולו שבת, שאז עיקר התודה והודאה, ימשיכו גם בעולם הזה גם בעת צרה, שאפילו בעת צרה ח"ו יסתכלו על הטובות שעשה השם יתברך עמנו עד הנה, וגם בצרה בעצמה בוודאי יש איזה שהיא הרחבה כשמסתכלים היטב, כמו שאמר רבינו ז"ל על פי "בצר הרחבת לי" ועל זה צריכים להביא תודה, להודות ולהלל לשמו יתברך על העבר וע"י זה יכולים לקרותו ולצעוק אליו על להבא כנ"ל.